החלטה בתיק ת"א 7810-06

בהמשך לפרוטוקול מיום 1.5.11, ניתנת בזאת החלטה בנסיבות שהביאו לכך שבאותו  מועד לא נשמעו הראיות, וב"כ התובע עתר לאפשר לתובעת להגיש תצהירי עדות ראשית למרות האיחור בהגשתם.

הרקע הוא, שבקדם המשפט האחרון, ביום 11.4.2010 נקבע, כי על הצדדים להגיש תצהירי עדות ראשית כאשר לכל צד ניתנו 120 יום ומועד ההוכחות נקבע ליום 1.5.11. לדברי בא כוח התובע, המועד להגשת תצהירים של התובע, בניכוי פגרות ושביתות ביהמ"ש, היה ביום 24.10.10.

מטעמים שאינם בידיעת ב"כ התובע, במשרדו, המועד "נפל בין הכיסאות", דבר שהתברר בחודש דצמבר 2010. כשהמשרד פנה למצהיר התברר שבאותו חודש הוא עבר ניתוח. הוא חזר לעבודה בחודש ינואר 2011, אך אז נפטרה אחותו. לבסוף התצהיר נחתם והוגש ביום 27.1.11, יחד עם בקשה לארכה. לטענתו, מעבר להתנצלות, נותרו לנתבע מס' 2, 4 חודשים להגיש תצהירים ותיקי מוצגים.

נעשה גם ניסיון למזער את הנזק בהגשת בקשת דחייה של מועד ההוכחות, שלא נעתרה.

לסיום נטען גם שסדרי הדין אינן מיטת סדום ואין מדובר בזלזול בוטה בביהמ"ש. ביהמ"ש נוטה לאפשר תיקון המחדל ובירור ענייני של המחלוקת.

על כך השיבה באת כוח הנתבעים, כי זו לא הייתה התקלה הראשונה והיחידה של התובע בתיק. גם ניתן היה לפנות אליה בהזדמנות הראשונה בחודשים נובמבר-דצמבר 2010.

היא הפנתה גם למאמצים שנדרשו מצדה לקבל תצהיר תשובות לשאלות ותצהיר גילוי מסמכים שהצריך שורה של בקשות מצד הנתבע.

גם התשובה לשאלה 9, שהיה על התובע להשיב תוך 21 יום, ניתנה באיחור ניכר ולא תוך 21 יום שביהמ"ש קבע.

למעשה, הסחבת פועלת לרעת הנתבע שכן מדובר בחוב בנקאי שצובר ריבית בנקאית.

גם היה איחור בהעברת מסמכים שהיה בהם כדי לסייע לנתבע בהגנתו. לפיכך, היא עתרה לצווים לפי תקנות 122 ו-168 לתקסד"א.

לכך השיב בא כוח התובע, כי החלטת ביהמ"ש באשר לגילוי המסמכים אושרה ע"י ביהמ"ש המחוזי ללא דיון ( רע"א 18143-05-10) ולפיכך, סוגיית המסמכים אושרה כבר.

באשר לתשובה לשאלון - ההחלטה קוימה ביום 14.9.10. לכך השיבה את כוח הנתבעים, כי התשובה הייתה צריכה להתקבל בחודש מאי 2010 ולא בחודש ספטמבר 2010. היא גם הזכירה שבקשה קודמת לכך הוגשה ביום 3.2.09.

לבסוף, עתרה באת כוח הנתבע לאפשר לה להגיש תצהירי עדות ראשית כפי שנקבע, והיא גם ביקשה להגיש מסמכים שבהליכים קודמים לא הותרו לקבל.

הבקשה למחיקת כתב תביעה על הסף לפי תקנה 122 לתקסד"א נדחית, הגם שלא נחה דעתי מנקודת המוצא המקבלת בשוויון נפש התעלמות ממועדים שביהמ"ש קבע. הכוונה היא קודם כל לתשובה לשאלון שבא כוח התובע הודה שניתנה בחלוף כ-4 חודשים ולא 21 יום. אני גם לא מתעלמת מההליכים המקדמיים האחרים הקודמים את ההחלטה הקובעת את התיק להוכחות. יחד עם זאת, למרות כשלים אלה, התיק נקבע להוכחות.

ההסדר לגבי הגשת תצהירי עדות ראשית נקבע ב תקנה 168 לתקסד"א, שאלה הוראותיה:

"168.   (א) בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, להורות לבעל דין כי עד שיובא על ידו יקדים ויגיש תצהיר על עדותו או שעובדה פלונית תוכח על ידי תצהיר, בין אם הוגשו כבר תצהירים אחרים בעניין זה ובין אם לאו, ורשאי הוא להורות, על אף האמור בתקנה 158, כי בעלי הדין יגישו תצהירים במועד אחד.

            (ב) לא הגיש בעל הדין תצהיר של עד כפי שנדרש על פי תקנה זו או על פי תקנה 143, לא יורשה להביא את העד או להוכיח את העובדה, אלא אם כן שוכנע בית המשפט, על פי בקשת בעל הדין הנתמכת בתצהירו, כי התצהיר לא הוגש מסיבות מוצדקות".

מחוקק המשנה קבע בסעיף קטן (ב) לתקנה 168 כיצד תובא בפני ביהמ"ש עתירה לאפשר להגיש תצהיר שלא במועד.

על הצד להגיש בקשה נתמכת בתצהיר ולפרט את הסיבה המוצדקת.